החלטה בתיק עע"ם 6856/13

1.        בפני בקשה למתן סעד זמני בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 14.8.2013 (עת"מ 36851-04-12, השופטת ז' בוסתן).

עיקרי העובדות

2.        המשיבה 2 (להלן: החברה) זכתה בשנת 2005 במכרז שפרסם מינהל מקרקעי ישראל לחכירת מקרקעין הידועים כחלקה 98 - מגרש 101 בגוש 3619 (להלן: המקרקעין) ומיועדים לתחנת דלק. בשנת 2007 הגישה החברה בקשה לקבלת היתר להקמת תחנת דלק במקרקעין לוועדה המקומית לתכנון ובניה "חבל מודיעין" (להלן: הוועדה המקומית), היא המשיבה 3. ביום 21.12.2008 אושרה הבקשה להיתר, בכפוף לקבלת אישורים ממשרד הבריאות, המבקש 2, והמשרד להגנת הסביבה, המבקש 3, וזאת בשל סמיכותם של המקרקעין לקידוח של מי שתייה הידוע בשם "קידוח לוד 15" (להלן: הקידוח). לאחר שיג ושיח בין החברה למשרד הבריאות, הודיעה נציגת משרד הבריאות לוועדה המקומית ביום 22.2.2010 כי משרדה לא יתנגד להקמתה של תחנת הדלק, אך דרשה לקבל לידיה מסמכים מקצועיים נוספים לצורך קבלת ההחלטה. לאחר שהומצאו למשרד הבריאות מסמכים אלו שינה המשרד את עמדתו, וביום 16.11.2010 מסר כי נוכח העובדה שרשות המים מתנגדת להקמתה של תחנת דלק במקום המבוקש (בשל חשש לזיהום של מי הקידוח) לא יוכל משרד הבריאות להסכים להקמתה של תחנת הדלק.

3.        לאחר שנה פג תוקפה של החלטת הוועדה המקומית וביום 20.12.2010 החברה הגישה בקשה מחודשת לקבלת היתר. ביום 12.4.2011 חזרה הוועדה המקומית על החלטתה לפיה היא מאשרת את הבקשה החדשה בכפוף לאישורם של משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה. משרדים אלה לא הגיבו להחלטה, והוועדה המקומית סירבה לתת את ההיתר. החברה הגישה ערר על החלטה זו לוועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז מרכז, היא המשיבה 1 (להלן: ועדת הערר).

4.        משרד הבריאות, המשרד להגנת הסביבה ורשות המים התנגדו לקבלת הערר. למרות זאת, ביום 19.7.2011 החליטה ועדת הערר להתיר את הקמתה של תחנת הדלק בכפוף "לתנאים הנדסיים מקצועיים נכונים" והורתה לגורמים המייעצים על פי התמ"א הרלוונטית (תמ"א 4/18) - רשות המים, משרד הבריאות והמשרד לאיכות הסביבה (להלן: הגורמים המייעצים) - להגיש חוות דעת בדבר אמצעי הבטיחות הנדרשים, בתוך 14 יום.

5.        בהתאם להחלטתה של ועדת הערר הגיש המשרד להגנת הסביבה ביום 27.7.2011 חוות דעת שכללה הנחיות סביבתיות שונות. בהמשך לכך, הודיע משרד הבריאות כי הוא מאמץ את הנחיות המשרד להגנת הסביבה. רשות המים לא הגישה חוות דעת במועד שנקבע, אולם ביום 13.9.2011 פנתה לוועדת הערר בבקשה לדחיית המועד להגשת תגובתה. ועדת הערר נעתרה לבקשה והורתה על הגשת חוות דעתה של רשות המים עד ליום 3.10.2011. משלא הוגשה חוות דעתה של רשות המים עד למועד זה, הורתה וועדת הערר ביום 10.10.2011 על מינוי הידרולוג מומחה מטעמה. בין לבין, הגישה חברת מקורות (להלן: מקורות), היא המשיבה 4, בקשה להצטרף להליך בפני ועדת הערר כמשיבה. ועדת הערר דחתה את בקשתה של מקורות, אך התירה לה להעביר חוות דעת למומחה שמונה מטעמה. בחודש ינואר 2012 העביר המומחה מטעם ועדת הערר את ממצאיו ומסקנותיו לפיהם אין מניעה הידרולוגית להקמת תחנת הדלק, מאחר שהסיכון לזיהום של מי הקידוח כתוצאה מהפעלתה הוא נמוך ביותר. בהתאם, ביום 7.3.2012 הורתה ועדת הערר לוועדה המקומית ליתן את ההיתר האמור.

ההליכים בבית המשפט קמא ופסק דינו

6.        המבקשים הגישו עתירה מנהלית לבית המשפט קמא נגד החלטתה של ועדת הערר. באופן כללי, המבקשים טענו כי החלטתה של ועדת הערר אינה סבירה בשל כך שלא ניתן בה משקל מספק לעמדת משרד הבריאות כגורם המקצועי האחראי למצבם של מי השתיה בישראל. כמו כן, הם התבססו על שתי חוות דעת שהוגשו במסגרת העתירה - חוות דעת של מומחה להגנת הסביבה לפיה תחנות דלק הן מקור תדיר ליצירת זיהום במי תהום וחוות דעת של גורמי מקצוע ברשות המים אשר עמדה אף היא על הסכנות הכרוכות בהקמתה של תחנת דלק בסמיכות לקידוח.

7.        במהלך הדיון בעתירה הוסיפו המבקשים והגישו בקשה למתן צו ביניים שימנע מהוועדה המקומית ליתן את ההיתר לבניית תחנת הדלק או לבצע עבודות להקמתה. ביום 9.5.2012 ניתן צו ביניים האוסר על פעולות הכנה או בנייה של תחנת דלק במגרש, אך אינו מונע מן ההליכים הקשורים להוצאת ההיתר להימשך.

8.        ביום 14.8.2013 דחה בית המשפט קמא את העתירה. בפתח פסק דינו ציין בית המשפט קמא כי על פי התוכניות החלות על המקרקעין הקמתה של תחנת דלק מחייבת לבוא בדברים עם הגורמים המייעצים ולעמוד בדרישותיהם. אולם, בית המשפט קמא הוסיף ונדרש לכך שהגורמים המייעצים ובראשם רשות המים לא שיתפו פעולה עם הוועדה המקומית, כמו גם עם ועדת הערר, כך שבפועל ועדת הערר נדרשה לקבל החלטה על סמך חוות דעתו של המומחה מטעמה. בית המשפט קמא קבע כי בנסיבות העניין ועדת הערר פעלה כדין ובגדרו של מתחם הסבירות, שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים וממילא לא נפל כל פגם בהחלטתה.

9.        בית המשפט קמא קבע כי עמדתו של משרד הבריאות בנושא לא הייתה עקבית, ואף היתה מושתתת על טעות בהכרת התקנות הרלוונטיות (תקנות בריאות העם (תנאים תברואיים לקידוח מי שתיים), התשנ"ה-1995 (להלן: תקנות הרדיוסים)), אשר הובילה לכך שלא נשקלו כל אפשרויות המיגון. בית המשפט קמא הצביע על כך שתקנה 7 לתקנות הרדיוסים אינה מתייחסת במפורש להקמתה של תקנת תדלוק ומכאן שלא ניתן למנוע את הקמתה מכוח תקנות אלה. בהתייחס לחוות דעתו של המומחה להגנת הסביבה ולחוות הדעת של גורמי המקצוע ברשות המים נקבע כי אלה לא היו בפני וועדת הערר, אלא הוגשו לראשונה במסגרת העתירה, ודי בכך כדי לדחות את ההסתמכות עליהן. לגופו של עניין, הוא הוסיף כי ממילא אין בהן כדי להועיל למבקשים, מאחר שהן אינן מפרטות אמצעי מיגון אלא רק חוזרות על מדיניותה של רשות המים השוללת לחלוטין כל אפשרות להקמת תחנת תדלוק בקרבת קידוח של מי שתיה. בית המשפט קמא הדגיש, כי מדיניות גורפת זו אינו עולה בקנה אחד עם התוכניות הספציפיות החלות על המקרקעין, אשר אושרו בתום דיון ארוך במוסדות התכנון, אשר בהם יש למשרד הבריאות ולמשרד להגנת הסביבה ייצוג. לבסוף, ציין בית המשפט קמא כי התערבות שיפוטית בהחלטה שקיבלה רשות מנהלית על יסוד חוות דעתם של גורמים מקצועיים אמורה להיות מצומצמת, ובהתאם לכך, בנסיבות העניין, משוועדת הערר שיוותה נגד עיניה את כל השיקולים הרלוונטיים אין מקום להתערב בהחלטתה.

10.      ביום 17.9.2013 הוצא לחברה היתר בניה, והחלו עבודות בשטח. ביום 13.10.2013 הגישו המבקשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא, ובד בבד עימו הגישו את בקשת עיכוב הביצוע דנן.

הטענות בערעור

11.      בערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית המשפט קמא נטען כי נפלו בו כמה שגגות. ראשית, הן טענו כי בית המשפט קמא טעה בכך שקבע, בניגוד לעמדת גורמי המקצוע ברשות המים ומשרד הבריאות, כי ניתן לקבוע תנאי מיגון אשר ימנעו את המפגעים והסיכונים שעלולים להיגרם למי השתיה כתוצאה מהפעלתה של תחנת תדלוק בקרבת הקידוח. שנית, המבקשות סברו כי עולה מפסק דינו של כי מאחר שתקנה 7 לתקנות הרדיוסים אינה כוללת התייחסות מפורשת לתחנת תדלוק הרי שלא ניתן למנוע הקמת תחנה כזו מכוחן. שלישית, המבקשים סברו כי בית המשפט קמא טעה בקביעתו כי בנסיבות המקרה היה זה סביר לקבל החלטה בלא חוות דעת הגורמים המייעצים, לאחר שאלה נמנעו מלהגישה במועד סביר. המבקשים הוסיפו וטענו כי סבירותו של פרק הזמן להגשת חוות דעת נגזרת גם מחשיבות האינטרסים העומדים על הפרק. רביעית, המבקשים טענו כי אפילו נפלו פגמים בהתנהלותם, טעה בית המשפט קמא בכך שבאיזון בין האינטרס הציבורי בדבר שימור מקורות מים לבין האינטרס הקנייני והכלכלי של היזם, הוא העדיף את האינטרס של היזם.

הבקשה לסעד זמני בערעור

12.      בבקשתה, טוענת המדינה כי מתקיימים שני התנאים שנקבעו בפסיקה למתן סעד זמני בערעור: קיומם של סיכויי ערעור טובים ונטייתו של מאזן הנוחות לטובתה מהיבט הקושי להשיב את המצב לקדמותו, אם יתקבל הערעור. באשר לסיכויי הערעור, מציינת המדינה כי נפלו שגיאות משפטיות משמעותיות בפסק דינו של בית המשפט קמא, כמפורט בטענות הערעור, ועל רקע זה טוענת כי סיכויי הערעור הם גבוהים או למצער, מעלים שאלות של ממש. לעניין מאזן הנוחות, סבורה המדינה כי זה נוטה באופן מובהק לטובת מתן הסעד המבוקש, בשים לב לאינטרס הציבורי החשוב בדבר הגנה על קידוח חיוני של מי שתייה, וזאת על מנת למנוע נזק שעלול להיות בלתי הפיך למקור מים חשוב. מנגד, כך טוענת המדינה, לחברה עומד אך אינטרס כספי בדבר הקמת תחנת דלק וגריפת רווחים.

13.      ביום 27.10.2013 הורה השופט ח' מלצר על הגשות תגובות לבקשה, ובמקביל לכך הורה על מתן סעד ארעי "למניעת הזרמתם ואחסנתם של דלקים במקרקעין שעליהם נבנית תחנת הדלק" עד למתן החלטה אחרת. בשלב זה הועברה הבקשה לטיפולי.

14.      ביום 4.12.213 הגישו המערערים ופרקליטות המדינה הודעת הבהרה מטעמם, לפיה ועדת הערר לא תגיש כתבי בי-דין, בהיותה גוף מעין שיפוטי, ולכן יש לראות בה משיבה פורמאלית בלבד. ביום 16.12.2013 הגישה החברה בקשה להגיב להודעת הבהרה זו וטענה כי אין הצדקה לכך שוועדת הערר תסווג כמשיבה פורמאלית. לא מצאתי כי במסגרת ההליך הנוכחי, שעניינו בקשה לסעד זמני לערעור, יש להידרש ולהכריע בשאלה זו. ככל שהחברה תעמוד על בקשתה זו, היא תוכרע בידי ההרכב שיידון בערעור עצמו.

15.      החברה מתנגדת לבקשה למתן סעד זמני וטוענת כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה הנדרשות לכך - סיכויי הערעור ומאזן הנוחות.